ישמחו השמים ותגל הארץ 

בע"ה

''ישמחו השמים

 ותגל הארץ''     

אמר הבעש"ט: "מכל דבר שקורה בחיים אפשר ללמוד דרך בעבודת ה'".

יום קיץ חורפי. 

רוח נעימה מנשבת על גבעות העמק.

האוויר נקי וחמים,

מחלימים ממחלות החורף.

כל מה שה' עושה הוא עושה לטובה:

זה מזכך את הנשמה

רק עם סבלנות ולאחר זמן נבין את פשר הסבל שנגרם עד כה.

זכרתי את ההכנות לטיסה להודו:

ההתרגשות, איך כל מהלך מקרב אותנו אל היעד. כל זריקה, כל קנייה, תכנון המסע ושייכות המידע.

לבסוף מגיע רגע ההמראה. נפרדים מההורים, מסיבת חברים, נשיקת פרידה, אולי גם דמעה ונכנסים לנמל.

את טעם החופש אפשר להרגיש מסביב. עוד כמה יהודים מחייכים בדרך למזרח.

כאשר המטוס מאיץ, ההתרגשות בשיאה. רעש המנועים נותן עוד דחיפה

וכשהגלגל עוזב את הרצפה נשמעת אנחת רווחה. אי אפשר לתאר את האושר של אותה השנייה, אין אחד אדיש בראותו את ארצנו הולכת וקטנה.

עדיין לא מספיקים לעכל את התחושה והנה מגיעות הדיילות ושואלות מה תאכלו? מה תשתו? את פרטי המנה אינני זוכר ואת תיאורי המזון נשמור למקומות האקזוטיים במסע הקולינרי, אך אל נטעה, זהו בעיקר מסע מזון רוחני, בשילוב טעם חופש וחיפוש אמיתי.

הנחיתה.

מעבר לצפוי היה חם וגל של לחות היה באוויר של דלהי למרות הלילה.

עייפים ונרגשים חיפשנו את דרכנו למלון.

ההודים, מי שלא שמע, הם עם מיוחד וכדי להגיע אל היעד לקח לנו יומיים.

צריך להתאזר בסבלנות ולעמוד על המקח במוניות ובקניות. מכל מקום, בסוף הגעתי ל"מיין באזר" main bazaar. ריח השוק ועשן המכוניות התערבבו בגלגלי הריקשות (שאינן יודעות מעצור אלא רק לתמרן בכביש עד למקום).

תמונה מן העולם של פעם, בליל של עבר והווה, פתאום השתנה מעמדך מאדם בינוני מהשורה לאיש עשיר בקנה מידה הודי לכל דבר.

שפע החנויות ומסות התיירים והאנשים – זוהי הודו, והיא לא סתם ארץ אלא תת-יבשת.

מהר מצאנו את המרכז הישראלי שם קיבלנו מידע ראשוני איך להסתדר בארץ הלא נודעת.

"תשתה צ'אי בבה (אב רוחני)?" שאל אותי הודי עם זקן, וכמובן כאות תודה על המחמאה עניתי בחיוב, הנה הלכתי לטעום את הצ'אי הראשון במסע.

למרבה הצער, לאחר 11 שנה מאז הטעמים קצת התפוגגו, אבל באופן כללי המשקה הזה הוא תערובת של תה חלב ותבלינים. הרחוב, מצד אחד, אחוז תזזית ומצד שני כולם מנסים להירגע ולתפוש שלווה, לכן התקבצנו חבורה של שישה ישראלים והתחלנו לנוע צפונה. לי היה הרגשת בדידות מצד אחד וחופש מהצד האחר. הניגודים בהודו: עוני  ועושר, יופי ועליבות וכדומה בולטים מאוד.

חשבתי ללמוד קצת יוגה ברישקש, אבל פחדתי שיגנבו את הכסף, שכן רק הגעתי ועוד לא הכרתי אף אחד. לכן החלטתי לעלות עד למנאלי, לעשות כמה טרקים ולראות את הארץ. רוב הזמן מצאתי ידידים ישראלים ומחו"ל, כי לכולם היה מכנה משותף רחב; הם באו לנפוש בסבבה.

לפעמים תהיתי מי ישבור את מי במיקוח הישראלים-טיילים העקשנים, או 800 מיליון הודים.

לעתים נדמה היה כאילו הם רק ניסו לעצבן, אבל אולי היו אלו אי הבנות למרות שהם יודעים אנגלית היטב.

כאשר שאלתי מי למד ממי לשים חלב בתה? האנגלים מההודים או להפך, לא קיבלתי תשובה ברורה, כי אם להודו היה תה קודם למה קוראים לזה "אינגליש תי" ?English tea 

לכן הזמנתי: "ג'י (אחחבר) דו (שניים) צ'אי מילגה" (יעני פאסיבול passable)?

מילגה ו'אי נוט מילגה – סאב מילגה (הכול אפשרי)".

לאחר שבוע נפרדתי מהחבר'ה איתם טסתי מהארץ, כי נהגי הריקשות כל אחד על דעת עצמו פידל לכיוון שונה. מאז לא ראיתי אותם...

באחת הנסיעות לקחתי לוקל בס, כלומר אוטובוס מקומי וכשמו כן הוא לא – קל באס local bus. צפוף ומרגישים כל מהמורה, אבל אנשים חביבים קיבלו אותי בסבר פנים יפות ונתנו לי כבוד מלכים בשבתי ליד הנהג, כי רק שם נכנסתי עם רגלי.... גוד כארמה (good karma).

חוק מסעדות הרגאי מחייב לעצור, לאכול או לשתות משהו לא בגלל האוכל או הרעב אלא בגלל בוב, וסימן שזה מקום טוב. אחרי הכול מה הלחץ, יש כסף שיספיק לשהות של כמה חודשים טובים וויזה לשנה?

הנוף הירוק ברובו, אך אמצעי החקלאות מיושנים ובניית כבישים ידנית כמעט במאה אחוז.

רעפים מלוחות אבני צפחה משהו, גן חיות בחצר ומעיינות מים חמים מאפיינים את הצפון. ושישת הוא כפר שלו על מדרונות ההימלאיה, שם עשינו כמה ארוחות ביתיות: שקשוקה מירקות מהשוק וביצים טריות וכמה פרות טרופים כמו קוקוס בשקל אננס בחמישה ש"ח וכולי.

התרשמתי מהיומנים המעניינים מכל מיני סוגים של נייר אורז. כבר רציתי לכתוב ספר, אבל היומן נהיה אישי מדי. היה עונג גדול לסכם בו חוויות וספרים.

למדתי הרבה על אומנויות המזרח ומשיחות עם אנשים על ערכי המזרח הרחוק וגם ניסיתי להתבונן, ושם ללא ספק מרגישים את הרוח. זאת האווירה הכללית 'שנטי' רגוע בפנים, הבית והעצבים בחוץ, ברחוב.

היום, בדיעבד, יש מי שיטען שיש מצוקה עכשיו זה בגין זמן ה"ביטול תורה" שהיה שם, אך ללא חשבון הנפש שעשיתי שם, מי יודע אם הייתי יודע היום מהו ביטול תורה בכלל.

אבל בכל זאת הייתי רוצה לתאר את אותם הרגעים של שלוות הנפש.

נזכר בבדיחה שרצה באותם הימים: מי שרוצה להירגע מהודו (מההודים)

טס לתאילנד ומי שרוצה להירגע מתאילנד יטוס להודו.

הנופים של הרי ההימלאיה בשילוב החופש הבלתי מוגבל כמעט לעשות מה שרוצים, מתי שרוצים ללא כל תלות בכלום. המפגש עם האנשים החביבים מכל הגילאים והעמים יוצר מעין אווירה שכל יום, למרות שאין תמיד תכנון ברור, הוא מעניין. בלילות מתכנסים לפעמים דיירי הגסט-האוס (guest hose) ומעבירים חוויות מרשמי היום שעבר וממליצים מה כדאי לעשות ואיפה כדאי לבקר.

שאלתי מישהו תגיד כדאי לעשות כך וכך?

תשובה: "לך על זה אחי..."

וכך נראה שיענה על כל שאלה.

אז עשיתי טראקtrek) ) אחד של ארבעה ימים בעמק ברגל ולנתי באוהלים. ביקרנו בכפרים עתיקים שאסור לנגוע בבתים שמא יפלו ומטילים קנס של 1'000 רופי למי שרק יעז לחללם .

במעבר בין ההרים, ששום מצלמה לא תוכל לתפוס כי הם כל כך גדולים, עצרנו לנוח אולי בגובה 3,000 מטר ואיזו שינה מתוקה החלה ליפול על עינינו עד שהפורטר (porter) נושא כלינו העיר אותנו ואמר שבגבהים האלו החמצן דליל ומי שנרדם לא בטוח מוטב שיקום, אז המשכנו בדרכנו.

לפני שעלינו לכפר המארח החבר'ה קצת התפזרו ולרגע לא ראיתי איש מאנשי שלומי, מסביב רק איזה איכר,

שאלתי אותו "איך מגיעים לכפר?" הוא חייך, אולי לא הבין. סימנתי לו –  מכאן? והוא הניד ראשו ספק כן ספק לא. שאלתי "מהדרך הזאת אולי?" ושוב אותה תשובה לא ברורה... אך מה יהיה הסוף,  גם אם אקיף את כל העולם בסוף אגיע לאיזשהו מקום, לא ?

המסעדות מגישות אוכל טרי וטעים "בעונה". זו עונת התיירות והמבול שלהם הוא חיסרון למי שרוצה להתבודד, לכן תמיד אפשר לטפס לכפר יותר גבוה ונידח .

אך שם גדלה הסכנה משודדים וכולי.

הייתה מנת סיזלר (שנקראת מנת "תשומת לב") ופלאפל וקולה מרק גרווי [מוקרם] ועלו גובי (תפו"א ואפונים). לאחר שבועיים החלטתי להצפין ל"ל ה דאק" שם כבר יש מדבר מרוב גובה וריחוק מהים.

אבל לפי קווי הרוחב האזור מקביל לחרמון. ההודים בכפרים יותר רגועים מאלה בערים הצפופות והנפאלים ללא ספק הכי נחמדים.

ב"לה" עשיתי שיעור יוגה (גמישות ומתיחות). לא היה שיעור למתחילים אז נכנסתי למתקדמים. המדריך הצרפתי שם דגש על נשימות עמוקות והקציב לכל תנוחה שלוש דקות. לאחר שעה או שעתיים הייתה הרגשה נפלאה כמו לאחר אימון טוב. חזרתי לגסט-האוס והזמנתי ארוחת בוקר. כמה טוב לעשות יוגה על הבוקר, זה משחרר וממריץ את הדם ומערכת העיכול ואתה מוכן לקראת יום חדש שיבוא עלינו לטובה.

יש שם אפשרות לעשות רפטינג וזה היה נחמד לשנות קצת ממד תנועתי,

עבודה בצוות וחוויה משותפת עם אנשים שלא הכרתי לפני כן.

התחלופה של החברים שאותם אתה בוחר כרצונך ללא מחויבות נוטעת בך ביטחון במין האנושי, אולי עוד יש תקווה...

לעולם לא אשכח את הדרך חזרה למאנלי. למרות שאומרים שבטיסה היא אחת הערים היפות בעולם, כדי לחסוך כמה רופי וגם היה מספיק זמן החלטתי לנסוע באוטובוס. היה גשום, הנסיעה לוקחת יומיים, עצירה כל כמה שעות בפונדקי דרכים לא הכי  נקיים בלשון המעטה, אבל מעוררי הערכה על דרך ההסתפקות במועט.

והיו  ישראלים שאימצו מוטו זה והגיעו להישגים נאים בתחום...

מכל מקום בדרך קראתי את הספר "חזרה מטואיצ'י".

ועל דרך ההשגחה הפרטית – 

נקלענו לשיטפון שהחריב את דרכנו עשרה ק"מ ממנאלי המיוחלת.

היו אנשים חסרי סבלנות או מאותגרים טיולית שהעמיסו את המוצ'לות (תרמיל) על גבם והחלו לצעוד במדרונות ההר...

בעודי אוחז את הספר בידי, מנסה להבין איך להימנע מטואיצ'י 2, לקחתי את התרמיל על הגב, חציתי בזהירות את מקום השיטפון ועברתי לצדו השני של הכביש, שם היו כבר רכבים שהגיעו ממנאלי ללה, ונאלצו לשוב על עקבותיהם כי לא נראתה ישועה בקרוב.

טיפסנו על גבי אחת המשאיות, נדחסנו עשרים מטילים עליזים ובדרך כמו בסרטים דוהרת המשאית במורד השביל ומטיילים שרוטים מדרך הקיצור מנסים לתפוס עלינו טרמפ. העלו עוד שניים-שלושה, אבל כבר לא היה מקום. הגענו לבסוף לכפר וגם אחרוני המטיילים הגיעו לאחר כמה שעות טובות של ירידה במדרונות ההימלאיה.

לקחתי נייט באס לדרמסאלה.

כל פעם שפורטים כסף מרגישים מיליונרים לפי שעה.

הנסיעה הייתה כל כך מפחידה שבקושי העזתי לעצום עין ולפעמים נופלים על נהגים שלועסים איזו תערובת של אגוז בטל שממריצה אותם יתר על המידה. האבסורד הגדול ביותר – כדי לחסוך חשמל הם לא מדליקים אורות גם בנהיגה בלילה...

צריך להיזהר מלחטוף דרמקוט ממקלוד גאנג' – שמות הכפרים שמעל דרמסאלה.

לאחר היכרות קצרה עם קופיי הסביבה נכנסתי ללימודי המזרח והתבוננות מדטיבית למשך עשרה יום במרכז בדרמסאלה...

בהודו הכול יותר זול מאשר בארץ, בערך עשירית מחיר. ובכל זאת, מי יודע אלו מוצרים יותר יקרים בהודו?  אינטרנטטלפון וניר טואלט.

שם בין אנג'ונה לווגטור על גבי הרג'דוט (אופנוע רוסי או הודי) טועמים את החופש בהתגלמותו. סע לאן שתחפוץ – פעם שקיעה בחוף זה, פעם טיול לתוך היבשת, והים עושה את שלו ומרגיע את הלב והנשמה. רצועת החול רחבה ועצי הקוקוס משווים למקום מראה כגלויה. נשאר רק להתאהב...

ישנם אנשים "מכורים" העובדים חצי שנה, וחצי שנה נופשים בהודו וחוזר חלילה... כי הודו ארץ חזקה  במראות בחוויות, בריחות ובטעמים.

יש רכבות שנוסעות יום יומיים. כך מצאתי את עצמי בשלוש לפנות בוקר בתחנת הרכבת של ורנאסי. עיר עתיקה כבת 5,000 שנה, בנויה כמו מבוך מוח. אם תרצה להתמצא, לך בעקבות איזו הלוויה ותגיע בוודאי לגאנגס, שם נשרפות הגופות ומושלכות למים (אסור לצלם). שם יפה לשוט לפנות בוקר בערפילים העולים ממי הנהר. רואים איך כל החיים סובבים אותו עניין: כביסה, רחצה וקבורה.

המיוחד שם הוא גבינת שמנת של יק (בהמה טיבטית). 

נחמד גם לקבל את ספלי החרסינה כמתנה, כי הם הכלים החד פעמים שלהם.

באוטובוס יש צוות שלם שכולל: נהג, טכנאי, כרטיסן, סבל ומאותת. כך מוצאים עבודה לכולם.

המשכתי לכלכותה. יש בה גם אוכל טוב וזול ומרגישים את הקרבה לתאילנד במזון ובמרחק

באיזשהו שלב קפצתי לנפאל, לאנפורנה ושהיתי בפוקרה כחודש ליד האגם.

טיילתי באזור, היה כיף ומצחיק וזכיתי לקנטיננטאל ברקפסט [ארוחת בוקר] הכוללת מיץ תפוזים, נס קפה, חביתה, מוזלי, סלט ולחם.

לא אשכח את שווקי הלילה (אמריצר, צאנגמאי ובנגקוק).  דבר יפה לכשעצמו, כאילו יש חיים אחרי המוות...

והארמונות.

קיצור המשך המסע: תאילנד (גן עדן עלי אדמות ובמיוחד צ'יקן קורנר הדרין ביץ' קו פה נגן), אוסטרליה וישראל.

כמה מילים על אוסטרליה. מדובר בשילוב של אורח חיים מערבי בגיאוגרפיה מזרחית. הרמוניה בין תרבותית –  נוף ים ואנשים ששווה לפגוש. גם קהילה יהודית חמה ותומכת – משפחה. שם פגשתי פעם ראשונה חבדניקים בטיול. לאחר עשרה חודשים היה לנו דו-שיח והגענו להבנה. היה שמח בקבלת שבת בסדני ובטיול לבירון ביי.

תודה לכל מי שסייע, ובעיקר לה' שאפשר ברחמיו כל זאת...זכיתי. בהצלחה לכל הישראלים בארץ ובחו"ל.

אזהרה: לא להשתחוות לפסל ואף יש מצווה לשבור אותו – לפחות רוחנית. יש גם לשים לב ששם אתה עובד את עצמך ולא את ה' ופחות מתייחס אל הכלל. יש תרגילים שהם נגד ההורים וחידוד הכעסים שלך. שלא כמו ביהדות, הרוחניות שם היא מן הצד האחר, היפוך הקדושה, ולכן אינה מתקיימת לטובה. כל השנה שהייתי במזרח הרחוק השפיעה עליי פחות משבועיים בישיבות בארץ.

  כל הנסיעה הייתה שווה רק כדי להגיע לאותו רגע: לנחות בישראל ולשיר "הבאנו שלום עליכם..." . ואם אתם בכל זאת מתעקשים לצאת מהארץ לפחות תקדשו שם שם שמים בסתר ובגלוי.                                                    

תפילת הדרך

יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום ותסמכנו לשלום ותגיענו למחוז חפצנו לחיים לשמחה ולשלום (ותחזירו לשלום) ותצילנו מכף כל אויב ואורב ולסטים וחיות רעות בדרך ומכול פורעניות המתרגשות ובאות לעולם ותשלח ברכה בכול מעשה ידינו ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואנו ותגמלנו חסדים טובים ותשמע קל תפילתנו כי אתה שומע תפילת כל פה: ברוך אתה ה' שומע תפילה.

51

52

בע"ה

"ישמחו איים רבים"

"...הן איים כדק יטול..." חון אום [חנינה] מקווה טהור...

"כי לא יחפוץ ה' במות המת כי אם שוב מדרכו הרעה ויחי". בבריאה היה בהתחלה רק אור ואחר כך רק מים ואז הבדיל ה' בין מים למים. כמה סגולות יש למים. הם עוטפים אותך מכל הכיוונים, אין כבידה, יש שקט, ראות שונה ואתה נמשך למעלה בגלל האוויר שבריאות - חומר למחשבה.

זיכרונות מהמסע ההוא צפים ועולים מדי פעם ואנסה לשבצם במקומות המתאימים.

זוכר ערב שבת בקאנצ'נבורי בתאילנד.  אנחנו (אשתי ואני) חוזרים רכובים על גבי הטוסטוס חזרה לגסט-האוס כאשר בראשינו מחשבות איך נכין את כל העניינים לשבת.

קצת עייפים מהנסיעה הארוכה שלא הובילה לשום מפל, אך זיכתה אותנו בכמה במבוקים מיוחדים. נכנסים לכפר והנה "טסה" מולנו אישה על קטנוע וצועקת "אוי אוי אוי!" מרוב לחץ כמעט ושכחתי שבמזרח נוהגים בצד שמאל ובדרך נס לא התנגשנו.

הצ'ולנט בושל על נרות נשמה.

כמה שנים לפי כן...

צלילת מעמקים חופשית ללא בלונים הייתה אחת הצלילות החביבות עליי. לא לנסות בבית. הרעיון היה לשחות לתוך הים ולבדוק עד לאיזה עומק אני מסוגל להגיע, לקחת חול או אבן ולעלות למעלה. לאחר אימוני בריכה רבים ניסיתי לצלול בים סוף. בהתחלה זו הייתה חוויה מדהימה והגעתי אולי לשישה מטרים. כאשר הבטתי מהקרקעית ראיתי מעליי עמוד מים כחלחל. את הלחץ באוזניים שחררתי לפחות פעמיים בדרך למטה והופ, ניתרתי כלפי מעלה תוך שחרור אוויר, דוחף מטפס ועולה בתוך בועות האוויר.

א. כדי שלא יתפוצצו הריאות מוציאים אוויר. ב. אין בו צורך כל כך, כי הוא כמעט ללא חמצן, אך יותר קשה להתרומם ללא אוויר שהוא קל מן המים. מכל מקום, טוב לנשום מחדש מעל פני המים. זה היה בגיל .17 אחר כך ניסיתי זאת גם בחופי יוון בטיול הכיתתי ויותר מאוחר אחרי הצבא בדיו שבאוקיינוס ההודי ובתאילנד כמובן.

ביוון הייתי צריך להתרחק מאוד מהחוף, כי המים הו רדודים לא כמו באילת בבלו הול הקרוב לחוף. אז התחלתי לחשוש מכרישים, צללתי ושחיתי חזרה לחוף. היה שם ביוון קטע כזה: הייתי בין האי ליבשת ועקבתי איך כדור  נסחף במהירות ברוח ועובר ביניהם.

פעם ירדתי לבד לסיני, זה היה ממש לפני שחזרתי בתשובה. והנה אני משנרקל להנאתי ודג נחמד בא לקראתי ואומר "בוא איתי". סבבה. שחיתי בעקבותיו. והנה חבר, שלו דג יותר גדול! כמה נחמד, שחיתי אחריו והוא בלי לחשוב יותר מדי שט להנאתו יותר ויותר לעמק עד שפגש דג יותר גדול. אז התחלתי לחשוד שמשהו כאן קורה –  מי כאן בעצם הדג ומי הדייג...

"כל העולם כולו כפר דייגים אחד קטן, גדול מאוד".

שיא הסכנה היה כאשר בצוהרי היום, לאחר רכיבה על טוסטוס בבוקר טרופי אני מנסה למצוא חוף גן עדן חדש. הגעתי לאחד המקומות של האירופיים העמידים בגואה ככה מוואגטור ואנג'נה. למה לא לנסות את הים, שם להפתעתי בים הגלי לא הייתה נפש חיה, למרות החוף הומה אדם וחום היום. הורדתי חולצה ונכנסתי לים הרועש. באמת היו שם גלים ארוכים מאוד עם הרבה קצף לבן, אך בגובה קרסוליים – מה כבר יכול לקרות? נכון הרגשתי זרימה ברגליים, אבל זה שכיח. נכנסתי עוד עד הברכיים, זה כבר היה כמו הכנה לטיסה בחלל. כאשר נשכבתי תוך שנייה נאלצתי לחתור ממש חזק כדי לחזור לחוף. באיזשהו שלב ראיתי שממש התחלתי להתעייף ואז הבנתי למה אף אחד לא היה בים. ברור כי אין שם מצילים. מכל מקום, אחרי כמה דקות שבהם הייתי ללא מגע עם הקרקע הצלחתי לשוב ולעמוד. יצאתי מתנשף אל החול והתחלתי לצעוד במבוכה חזרה.

לא תאמינו, בערך 200 מטר של סחיפה.

כמה שנים לפי כן הייתי בטיול לבדי בחוף הדרין.

שבקו פה נגן [שמו של האי] אז היה עבורי "כשר למהדרין".

מכל מקום, כדורעף חופים היה חלק בלתי נפרד מהלו"ז היומי.

ואז, יום אחד הייתה תחרות כדורעף חופים כאשר הבולטים שבזוגות היו זוג אוסטרלים מקצוענים ואחריהם התאילנדים וכולי.

זוכר איך הרגשתי נמוך בחול הרך. בן זוגי היה אירופאי שעופף על פטרייה והזעתי כדי לתפוס את הכדורים מלנגוע ברצפה.

יריבינו היו תאילנדים ממין לא מוגדר, כך שלהפסיד להם הייתה פגיעה במוראל הלאומי...

רצתי, רצתי ממרחק חמישה מטרים מקו ההגשה, מכות פתיחה מהאוויר כמו טילים ארוכי טווח אך דבר לא עזר. לשלב הבא נגיע כנראה יותר מאוחר.

כאשר הייתי רוצה להירגע נזכרתי בים, בנוף והשלווה שהייתה שם מהערסל שבבנגלו המשקיף על מי המפרץ הטרופי –  הכול ירוק. ממרומי, הרכס  חמש דקות מהחוף והמסעדות, רואים את הזריחה מאיפה? מהים. בניגוד לשקיעה בארץ, בהדרין יש אוכף באי שאפשר לראות מצד אחד שקיעה בים ומצד שני זריחה מהים. זה היתרון באי קטן.

בוקר אחד עשינו מדיטציה טרנסנדנטלית. הקבוצה נתבקשה לחשוב על איך יהיה שלום וטוב בכל העולם בעיניים עצומות.  נו, לאחר חמש דקות פתחתי את העיניים ובהיתי בחלל. מדמיין.הוא שאל לאחר מכן "מה קרה" ? אמרתי: "מה, עשיתי את התרגיל מהר" ויתר הזמן השתעממתי. הוא ענה לי: "או, אתה מפסיד את כל האקשן". בגלל זה ביהדות מתכוונים על פי הטקסט של התפילה.

כן, גם יש גויים טובים, כמו אוסטרלית אחת שבזמנה הפנוי הייתה יורדת לחוף ו"מרביצה" ניקיון אל מול עיניהם המשתאות של הנופשים.

פעם גרתי במעין מלון ויצא לי לדבר בחצר המלון עם אורח אחד, גרמני שהזכיר את כוכב הטלוויזיה משנות השמונים  שחיבבתי. היה לו  שפם ומכונית יפה ואולי הוא היה חוקר פרטי באיים הקרביים. אולי קראו לו טום (או תום, כי היה אמיץ, ישר ותמים). מכל מקום, התייר סיפר כך: "אני עובד בגרמניה בתור גנן כל הקיץ. אני מרוויח מספיק כסף כדי לממן את החורף בגואה ואחר כך חוזר לקיץ הביתה".

יפה, לא ?

למה כל כך נמשכים להודו בעצם? הרי יש שם המולה ורעש? כן, אבל גם זמן לשבת בשקט ולחשוב או לשתוק ולהקשיב. אם אתה מטייל לבד אז אתה מרגיש מאוד את הבדידות שאיתך 24 שעות, אבל כאשר אתה נפגש עם אנשים אתה יודע לתת להם את כל תשומת הלב.

לכן בהודו לוקח יומיים למצוא חברה, מה שבארץ ייקח חודשיים הן מבחינת האינטנסיביות של המפגש. היינו, בארץ מפגש ממוצע הוא בין שעתיים לשלוש שעות ובהודו שש עד 12 שעות, או ללא הגבלה כלל. גם אין מקבלה תקציבית –  שקל אחד שווה עשרה רופי.

כך במקום בארץ ברמה של 500 שקל יעלה בהודו 50 שקל או 500 רופי. האיכות כמעט אותו דבר. מכל מקום, הישראלים שם מתחילים לחשוב במונחים שרופי אחד שווה לשקל  ומתמקחים בהתאם.

אז אם הוויכוח מתלהט עדיף לוותר ולנסות מקום אחר. צריך לדעת לשמור על מידות נכונות.

"הזמן האיטי עושה פעולות מהר" – הודו.

"טוב לדוג בעד ארצנו" – דגידג.

"להיוולד כל לילה מחדש" – בשלוותה.

בנפאל פגשתי את איאן, בחור משכיל, רוקח בן 19 שמצא לכל בעיה תרופה. למשל: "אם שתית יותר מדי? תזיע את האלכוהול החוצה בריקודים ותרגיש יותר טוב". היה ממש נחמד לטייל איתו. עשינו טרק בפארק הלאומי ונפגשנו באקראי, אחר כך גם בתאילנד (תודה על האירוח). לפארק קראו צ'יטואן-פארק והיה סיפור להגיע אליו. ניסיתי למצוא את האוטובוס ושאלתי את המקומיים אם זה האוטובוס לצ'יטואן. הם הנהנו. נראה שזה היה סוג של כן. עליתי ולהפתעתי גיליתי שהאוטובוס נוסע בדיוק לכיוון ההפוך. איכשהו הם הבינו ועצרו אוטובוס נגדי שעברתי אליו וכך הכול הסתדר. אבל עוד נחזור אל סוגיית האוטובוסים. בינתיים כמה לקחים חסידיים מן ההוראות הבטיחותיות שנתן לנו מדריך הטיולים הנאפלי לפני צאתנו אל הג'ונגל: מצוידים במקלות הליכה, אם בא דוב שנקרא 'סלאפ-בר' slaf him)) עם המטה תרביץ תורה ביצר הרע מסוג דוב- שחונק בחיבוקו . אם בא קרנף – ברחו בזיגזג וטפסו על עץ (עץ חיים הוא למחזיקים בו, התחמק על מנת לשמוע שיעורי תורה), ואם בא אריה –  אין מה לעשות ... חוץ מלהתפלל . תחשבו בבית... ובצבא אם חורגים מגבולות גזרה מקבלים שבת... תשוב לה' אם סטית מהדרך.

באחת הנסיעות שלנו לפתע האוטובוס נעצר. התיירים המנומנמים מהדרך הארוכה התעוררו ושאלו מה קרה? כולם לרדת, האוטובוס לא סוחב בעלייה. מה?

בתור קיבוצניק חונכתי על רוח ההתנדבות וירדתי ראשון לדחוף. נעמדתי מאחורי הסולם שעולה לגג, אחרי ירדו יתר הנוסעים והתחלנו לדחוף ובאמת האוטובוס במלוא הגז התחיל לנוע בכבדות קדימה. עוד מטר והנה הוא תופס תנופה, מאיץ ומתחיל לזוז בכוחות עצמו, דוחף ורץ וכבר רוב החבר'ה ניתקו מגע מאחור. אז נתתי קפיצה אחרונה ואחזתי בסולם וכך היה טרמפ עלייה של 250 מטר – פרס על התנדבות מהירה. הנסיעות באוטובוסים המקומיים ממש צפופים. הספסלים צמודים ובתור תייר עם רגליים ארוכות יחסית נתנו לי כבוד לשבת ליד הנהג מעל המנוע.

פעם אחת אפילו ישבתי עם התיקים על הגג. זה היה בפרווטי וואלי בדרך למעיינות החמים.

אבל יותר צפוף היה ברכבת של בומבי. הייתי צריך להגיע לשם וכדי לא לשלם למונית יקרה לקחתי את המחלקה הכי נמוכה. אי אפשר לדמיין איזו צפיפות הייתה שם בתחנה. לפני התחנה שהייתי צריך לרדת בה ניסיתי להתקדם בקרון לכיוון היציאה, אך בקושי זזתי מטר. היעד הגיע ובשארית כוחותיי פילסתי את דרכי בקפיצה לרציף תוך שאני משאיר את התרמיל מאחור, כי הרכבת כבר צפרה והתחילה לנוע, ואז הוא נפלט  לכיווני. תודה רבה על החוויה הלחוצה ברמות כאלה.

 אני זוכר כעבור שנים בליל ל"ג (דחיפות) בעומר בקבר הרשב"י, שם רק קראו תהילים ואפשרו להגיע ולנגוע בציון הקדוש אך לחלץ לאחור. הכיפה כבר לא הייתה על הראש. שם נשמע הפסוק "כל עצמותי תאמרנה יה". אפשר היה לקפל את הרגליים ולהישאר תלוי באוויר מרוב דוחק. מכל מקום, כאשר ראו שאיבדתי את הכיפה בין כל ההמולה ויתרו  ופינו שביל נסיגה.

ותודות לארי ז"ל במקווה ותפילת כוונה. התחתנתי בע"ה לאחר שנה. מכיוון שקצת "גלשתי" מתחומי הטיול לחיים, אולי הכול בגדר טיול, לא רוצה להתפאר במה שעבר עליי ולא לשעמם את הקורא, אך דרך השתלשלות העניינים והלקחים שמפיקים מהם, חשובה כמו הטומאה איך לאחר שנים של חיפושים ואהבות הגעתי לאן שהגעתי בהשגחה פרטית. אז בוודאי שמתם לב שהתחלתי לכתוב לא לפי סדר המאורעות כי אם לפי סוג האירועים.

יום חורף אחד, ליד קיבוץ בעמק הירדן, יצאנו לטיול בטבע. ירד גשם קליל לסירוגין והאדמה הייתה רווית מים. ירדנו לירדן ואז החלטנו לטפס ישירות למעלה דרך המצוק. ק. הוא גם מציל במקצועו, אז תמיד הרגשתי יותר בטוח לעשות  אתגרים ביחד. התחלתי לטפס ככה שלושים מטר עד שהגעתי לקיר  של 2.5 מטר אחרונים לפני הרמה. הייתי צריך לנעוץ את הידיים תשעים מעלות באדמה, לא היה לי במה להיאחז; האבנים והשיחים נתלשו בקלות משום האדמה הלחה, אז ככה תלוי בין שמים לארץ ניצבה בעיניי דילמה: האם לנסות להמשיך (לא הייתי מאובטח על ידי ציוד סנפלינג כלשהו), או לסגת לאחור שזו גם בעיה. הנקודה הכי קרובה הייתה שלושה מטר מתחת  לחצי עיגול בקוטר שלושים ס"מ שמשמעותה הידרדרות בזווית שמונים מעלות. התייעצנו מה לעשות והידיים שלי כבר התעייפו והחלו לרעוד מפעם לפעם. גם האדרנלין הגבוה רמז שזה עסק רציני ועליי להחליט בקרוב. אז החלקתי בשניה והייתי  בגומחה, משם טיפסנו מסביב בבטחה.

טיפוס נוסף שזכור לי היטב היה בזמן הגיבוש. רצנו על דיונות החול כשעל כתפינו עמוד חשמל, אז עצרנו והעמדנו את העמוד על תלו והמדריך שאל אותנו: מי מכם יכול לטפס עד למעלה כאשר הצוות מייצב את העמוד מלמטה ולתלות את כובעו בראש העמוד?" שניים-שלושה-ארבעה ניסו ולא הצליחו להגיע עד לחצי, ואז ניגשתי לנסות. החבר'ה נתנו דחיפה מהרגליים עד שכמעט עפתי לשמים. חיבקתי את העמוד מהעץ והודיתי לימי התעמלות המכשירים שבזכותם טיפסתי די בקלילות חמישה מטר עד לראש העמוד. עכשיו כל שנותר היה להושיט את היד ולהעביר את הכובע לעמוד, אבל איך שהרמתי את הראש וראיתי את ראש העמוד נשבה רוח מערבית חזקה והעיפה את הכובע למטה. איזו תחושת החמצה!  ירדתי בגלישה ולא הבנתי מה בעצם ה' רצה ממני.

בימים ההם,  בכושר ממש טוב לפני הצבא, הספקתי לרוץ מרתון וטריאטלונים, צליחת כינרת ועשרות תחרויות ריצה,אופנים ושחייה. ככה זה שאתה בן של מורה לחנ"ג. [חינוך גופני]. יום אחד יצאתי מכנרת לריצה קלה בעמק הירדן לכיוון ואדי פיג'אס. לפתע מולי פגשתי את אבא, הוא רץ לכיווני, שלום, חיבוק לא נמשיך? לכס המלכות,  שם למעלה בראש ההר יש שני סלעים ניצבים בזווית על רקע השמים נראו בכבוד . זו הייתה חוויה כאשר ישבנו וראינו את העמק מלמעלה. איך אפשר לדמיין מגורים בעיר?

מרתון טבריה היה סוג של ריחוף על פני שלושים ק"מ ראשונים. בכלל לא הרגשתי את עצמי, רק נהניתי מהריצה. האנשים עודדו אותי, מחאו כפיים ונופפו לשלום.  אבל אחרי מושבת כנרת התחיל הקטע הקשה, שהיה יותר ויותר קשה. כמעט ולא היה קהל וגם כל מאגרי האנרגיה של השרירים הלכו ואזלו. עוד ק"מ ועוד, מתי כבר נגיע לקו הגמר? ברגע שדרכתי עליו נעצרתי. ממש הייתי על סף היכולת להמשיך מטר נוסף. ממליץ על החוויה הזו לכל אחד לפחות פעם בחיים. קחו את זה בקלות ואל תשכחו להתאמן הרבה לפני.2.5.10 21.30  ק"מ מרחק לאימון. כמו כן חשוב לעשות הפוגות: 10-200 מ', 6* 500 מ', מתגברות 10*300 ועוד אימוני ריצה בעליות וכוח כיד הדמיון הטובה.  יום קשה, יום קל וגם לנוח ולתת לגוף להיבנות. בסופו של דבר רצתי בפחות מחמש  דקות לקילומטר בתחרות והגעתי בין השליש הראשון של הרצים.

שלוש שעות בערך בהצלחה.

אתם בטח שואלים את עצמכם מה פתאום התחלתי לספר את כל זה ומה זה חשוב כל העבר? תראו, לאחרונה קיבלתי מסר,  אומנם הוא היה בצחוק, אבל לך תדע, שאיים לשחוט אותי אחד העבדים לו רק שמי שמוקף בערבים יום-יום ולכולם יש גישה לסכינים, כי זה כלי העבודה העיקרי כאן, אבל הבנתי כמה החיים זמניים, למרות שבדרך כלל שקט. אולם אם לא נשמור על קור רוח במצבי לחץ לאן תגיע המלכות?

אז זהו הזיכרון הילדותי הראשון: מצלמים אותנו, היום נעבור מהגנון לגן. יש לי עד היום את התמונה הזאת –  פותחים את השער ואנו צועדים לעבר הגן.

הייתה אוירה חגיגית והיינו לבושים יפה. מעניין שרוב הילדות הם במעין בלק- אאוט. הדבר הבא שזכרתי הוא איך לפני שעלינו לכיתה א' תרגלנו כתיבת אותיות. כתבתי מילה ארוכה שאין לי מושג מה משמעה.

בטקס הפתיחה עברתי עם עובד שהיה מהבוגרים תחת כפות התמרים. לימים - 26 שנה, נודע לי שגם הוא חזר בתשובה. היה מהנדס  וגר באותו יישוב שגרה גם המשפחה של אשתי ולפעמים אנו מתפללים ביחד.  איזה עולם קטן.

זכרתי איך בילדות, ואפילו היום, האמנתי שאחיה לנצח וכך אבחר אם ישאלוני היום מגובה בדעתו של הרבי מלובביטש שאמר: "היום (שנות השמונים) אנו נמצאים בדור שהוא האחרון לגלות וראשון לגאולה, דור שבו אנו עברים לחיים הנצחיים, חיים שחדל לספור, השנים, כי אין מספר.  בילע המוות לנצח כמאמר הנביא. גברים, נשים וטף מיקמשמלן  בוודאי שיזכו, אבל גם זקנים שזכו לאריכות ימים יחיו חיי נצח.” באותו זמן גילפתי עץ בעזרת אולר שוויצרי חדש שקיבלתי מסבי ליום ההולדת. הוא היה חד ביותר ואופס הלהב קפץ ועבר דרך האצבע. מיד לחצתי על המקום, הדם בקושי זרם למרות שהחתח היה די עמוק בבשר. הפצע התאחה כלא היה.  הייתי רק בן עשר.   

 ערב אחד צפיתי עם אמא ב"ערב חדש". אבא גר בדגניה. ראינו התקהלות של אלפי חסידים לבושים שחור והיא אמרה בחמלה: "הם בטוחים שהרבי שלהם לא ימות לעולם", ובכך פרשתי בעצם להיות חסיד חב"ד, כי עם ה' הסתדרתי ודאגתי להיות בסך הכול ילד טוב ולעשות מעשים טובים. אז גם לחזור בתשובה... אך המציאות הראתה כי אין מנוס מלחזור בתשובה אם אני רוצה לחיות ולהתקדם באמת.

חז"ל דרשו שמי שמעמיד עצמו בסכנה מושך אליו את מידת הדין שמקטרגת.

תיאור בקצרה של חוויות הכרוכות בסכנת חיים:

נסיעה במהירות ועשיית "צלחת" בסיבוב ליד בית הקברות של בית  שאן. היה לילה, הייתי נהג חדש ולא ממש הכרתי את גודל הסיבוב, כלומר ידעתי שהוא שם אבל למה הוא לא נגמר? לחצתי על הבלמים והאוטו החליק, סובבתי את ההגה לכיוון זריקת זנב המכונית וכאשר הרכב נעצר הייתי עם הפנים לכיוון הירידה. כל שעליי היה לעשות הוא להמשיך בנסיעה חזרה לקיבוץ ולעשות תשובה.

גם בתור נהג נגמ"ש, שלטתי די טוב על הסטיקים. פעם ירדנו במורדות החרמון מהר דב והנגמ"ש משך בחוזקה למטה עד שהתעייפו הידיים. הייתי צריך להוריד הילוך, אבל אם הייתי עוזב את הסטיקים –  הנגמ"ש היה טס מהר יותר, כי הם היו גם הברקסים. בכל מקרה ביצעתי את הפעולה והנגמ"ש זז ימינה לכיוון גדר המערכת, כי יד שמאל הלכה רגע להוריד הילוך אבל מפקד הכלי  חשב שאיבדתי שליטה והחליט ליתר ביטחון לתת לקדקוד אחר את הניסיון.

"באחת המלחמות" יצאנו לסיור תצפית מעל שכם. בשטח היו כמה כוחות בפעולה ועברנו בקשר לתדר שונה. הולכים ומגיעים לנקודה, מתמקמים, אנחנו יושבים מאחור, נשענים על גב ההר –  מראה פסטורלי, מה כבר יכול להיות, איזה נוף יפה. הנה נקלף איזה גבעול של חרצית וננשנש משהו לארוחת צהריים, ואז נשמעה ירייה מצד אחד ופגיעה בדיוק מצדנו השני. מה? יורים עלינו? עלינו יורים? אבל למה לא עשינו שום דבר, מלמלנו אחד לשני. מיד המפקד אמר לתפוס מחסה.  כן, ברור, עכשיו יש מצווה, בצבא אם יורים עליך מיד יש להשיב אש, אבל לא יודעים מאיפה ירו, ויותר חשוב: לא יודעים מי ירה, האויב או כוחותינו.

המפקד אמר למטוליסט: "תן מטול".

"איזה, תאורה או נפיץ?"

"המ.. שאלה טובה, תחליט בעצמך". טוב, בום לכיוון שורת הבתים הראשונה.  אמבולנס נשמע וחילצנו בנסיגה לאחור.

"למה לא עניתם בקשר" שאלו. מה, לא ידעתם שעברנו לתדר אחר. מזל שאף אחד לא נפגע".

בדרך כלל זרקו אבנים והיינו רודפים אחריהם כמו חתול ועכבר.

יום אחד בשנת 1995 היינו במחסום.

הילדים הערבים זרקו אבנים מההר לעבר מכוניות יהודיות שנסעו על הכביש למטה. בתור צלף הורו לי לירות על אחד מהם ,זה המבוגר מבניהם שנראה ראש הכנופיה. הפקודות היו שעליו להיות מעל גיל 16 ועלי לפגוע בדיוק מהברך ומטה (אחרת אסתבך). אם לא אירה, זה הרי סירוב פקודה גדול. הנער נראה כבן 14 אבל אמר תירה.  איך שיצאה הירייה קיוויתי  שלא אירה רע.  ראיתי  בטלסקופ איך הוא נבהל מיד, כולם אספו את עצמם ונסו חזרה לכפרם. מה שהיה יכול להימשך יום נגמר בשנייה. אבל למחרת הערבים הופיעו עם אקדח מאולתר, ירו והחבר'ה היו צריכים לכבוש את כל ההר. כל הכבוד לצבא.

איך הייתי תמים וחשבתי שיכול להיות שלום והערבים הם טובים, אם רק "נרדים" אותם הכול יהיה שקט, אבל המציאות מוכיחה אחרת לגמרי ויש לזכור עם מי יש לנו עסק.

תרגיל מחשבתי: נניח שאתה מוכן לפנות יישובים יהודים תמורת שלום עלק. האם אתה מוכן לפנות את עצמך? הרי סתם מעבר דירה בפני עצמו זה סיוט, מה זו יציאת מצרים לארוז, להעמיס, להעביר, לפרוק, לסדר, לשנות כתובת ובירוקרטיה, לעבור למקום שאינו טבעי לך בשביל מה? כדי שגם מן המקום החדש יום אחד ייפנו אותך? אין לדבר סוף, לכן אסור להצביע לקדימה. אם כבר למות אז בשמחה תצביע עלה ירוק. אהה,  הם לא עוברים את אחוז החסימה, אז שיתאחדו עם מפלגת הירוקים. לסיעה החדשה נקרא "עלים ירוקים". ומתי סוף כל סוף יתאחדו כל המפלגות הדתיות? אפילו רק לצורך הבחירות שיהיה ראש ממשלה דתי  עד שמשיח יבוא.

נחזור להודו. מנפלאות הבירוקרטיה ההודית.  העובדות: הייתה לי ויזה לשנה, אבל היא צריכה יציאה מהארץ אחרי חצי שנה. לא ידעתי ובמקרה שמתי לב לעניין שבועיים לאחר החצי שנה. הייתי באיזו עיר גדולה וניגשתי למשרדים על מנת להסדיר את המסמכים שלא יהיו בעיות בגבול. חיכיתי שעות לפקיד. טוב, זה רגיל, אבל העניין שלא היה אף אחד לפניי, סתם "יבוש", הקמתי קול צעקה, אז איש אחד אמר "זו הפסקת צהריים (שעתים), אתה צריך ללכת לגן". לאן? "לגן הציבורי מול המשרדים, שם מתחת לאחד העצים יושב על ספסל (זה המשרד שלו) כתבן שיקליד את הטופס הרצוי". כן זה היה במציאות. בסוף הכול הסתדר, לא להאמין!  יצאתי וחזרתי לש-לשלום.

ומיד התחלתי ללמוד הנדסאי תוכנה. את התואר קיבלתי לאחר שמונה שנים עם הגשת עבודת הגמר הבלתי נגמר בפרויקט בית הספר להצלה שהציל אותי

ממה?

ואז הבועה התפוצצה ושוב לא הייתה תעסוקה. המשכתי להנדסה בתל אביב. גרתי עם בלומה – סבתא חביבה, ניצולת שואה, ושמעתי וראיתי מה זה לחוות כל יום את השואה מאז היא אמרה: "ניצול הוא מי שמת בשואה ולא אלו החיים שקרויים ניצולי שואה". היא גם הוסיפה ש"אלוקים יצא דרך הארובות של אשוויץ".  בטח לא התכוונה לכך באמת. אישה טובה עם זיכרון מצוין.

בסוף השנה כבר לא יכולתי לסבול מתמטיקה ואיבדתי טעם בלימודים. הייתי בפיגור בפיסיקה והכול נהיה מאוד מסובך. חזרתי לדגים, לחוות ראם שבנגב,  מקום שקט ומרוחק שלושים ק"מ מבאר שבע. זוהי ארץ הדרום.

לפני כן עבדתי תקופה בקיבוץ ואחר כך בתור איש תחזוקה במסעדה מצליחה  בנמל תל אביב. אנשים יפים, אלכוהול ובעיקר תל אביב ללא הפסקה ויש הרבה מה לספר. נשאיר כאן מקום:  על המוזיקה והים.

רק לעניין ניסור עמוד החשמל עם המתח החי.  זה היה יכול להיגמר לא טוב אם הייתי עושה את זה עם ג'קסון ולא עם המסור כפול השיניים שהבאתי מהבית.

אבל חוץ מזה ברוך ה', בזכותכם מציתי את עניין הבילויים והמסיבות עד תום וגם למדתי כמה דברים, בעיקר שצריך לחזור בתשובה.

ערב פתיחה וערב עובדים לא חייב להיות לילה אחד. לא כולם יכולים לבוא באותו הלילה, אז שיהיה שבוע, וטוב שיש עוד סיבה לחגוג.

קיבלתי מתנה: סט יפה של חומש עם פירוש רש"י ותרגום אונקלוס, לאחר שהתנ"ך שליווה אותי מבית הספר נעלם. קראתי ונחרדתי כמה עבירות שלא ידעתי או לא ידעתי את מידת חומרתן.  אברך מכר סט "זהר" במבצע. חשבתי שזהו סוד ואסור לקרוא (ללמוד אסור, לגרוס מותר ואף רצוי) עד גיל ארבעים, אבל לא יכולתי להתאפק ובחרדת קודש קראתי שורה מהר וסגרתי לראות מה יהיה.

ובאמת למחרת קראו לי המנהלים ואמרו: "אנחנו רואים שאתה עובד רציני ומשקיע. כמה אתה רוצה לקבל ונעבוד על בסיס גלובלי". הרעיון מאוד שימח אותי והופתעתי באיזה מהירות העניינים זזים בשמים. בכל מקרה לא נקבתי בסכום בשמים והוא התקבל על השניים, אבל אחר כך עבדתי כמעט פי שתיים.

כמו כן בדרום הייתי קורא פרשת השבוע, אור גנוז ומדרש תנחומה. אפילו טלוויזיה לא ראיתי. במסעדה "השלווה" התחלתי לשמור שבת ואילו כאן העבודה הייתה 24 שעות, כי הדגים לא מפסיקים לחיות בשבת ואז חוזרים לעבודה ביום ראשון. חשבתי ללמד את התאילנדית לנהוג במיול כדי שלא אצטרך לחלל שבת.

טוב, צריך סיעתה דשמיא שיטהר לבנו לעובדו באמת מתוך אהבה. יהי רצון שאבחר בדרך הנכונה מתוך הרחבה בגשמיות וברוחניות ונצעד ביחד לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

"על חטא שחטאנו לפניך בתמהון  לבב סלח לנו מחל לנו כפר לנו."

מה היא משדרת, איך אתה קולט אותה ואיך היא  באמת.

התבוננות בשורש הנשמתי המשותף שאתם שני צדדים של אותה העצם, היא גם תיקון לאהבת חינם לכל יהודי.

"השע ממני ואבליגה בטרם אלך ואינני". תהילים ל"ט.